IMAGE OF HAPPINESS
אודות הוידאונלה הבינלאומית הראשונה
הברוכות הבאות וברוכים הבאים ל- VIDEONALE - הביאנלה בינלאומית בתחום הוידאו, המתקיימת אחת לשנתיים בחללים ציבוריים במרחב העירוני. התערוכה מבקשת לחבר את הקהל הרחב לאמנות הוידאו במרחבים אלטרנטיביים ולקדם את החשיפה למדיום באמצעות יצירת במה לתצוגת אמנות בינלאומית עכשווית בעיר שתעודד חילופים תרבותיים, חציית גבולות וכינון מרחב לדיון בנושאים חברתיים בוערים.
התערוכה מביאה את האמנות לחיי היומיום של קהלים מגוונים, לבתי עסק ומסחר, למוסדות חינוך ועוד, ומתווה מפה של שוטטות בעיר. היא מציעה פלטפורמה אלטרנטיבית ממוקדת-מקום באמצעות אמנות הפונה לקהילה, מגשרת בין אנשים, יוצאת מבין כותלי המוזיאון והופכת את העיר כולה למוזיאון.
מאז ראשית שנות ה-60 של המאה ה-20, בעקבות המצאת מצלמת הוידאו הניידת הראשונה של חברת סוני, שאִפשרה צילום בכל מקום ובכל זמן, הפכה אמנות הוידאו למדיום בלתי תלוי, שצבר פופולריות הולכת וגוברת. בשלהי שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 הוא אומץ על ידי אמניות כמדיום אלטרנטיבי והפך לכלי ביטוי, המאפשר דיאלוג ישיר בין הצופה לעבודת האמנות מנקודת מבט נשית. האמנות הפמיניסטית, שצמחה באותה תקופה במסגרת הגל השני של התנועה הפמיניסטית ועל רקע מאבקיה של התנועה לזכויות האזרח, ביקשה לקרוא תיגר על ההגמוניה הגברית ולבחון את חייהן, מעמדן ומציאותן החברתית של נשים באופנים חדשים. הנגישות, הניידות והמיידיות של מצלמת הוידאו הובילה אמניות רבות להתנסות במדיום זה, שהיה משוחרר מן הקאנון הגברי האמנותי. חלוצות התחום, ביניהן ואלי אקספורט (Valie Export) וג'ואן ג'ונאס (Jonas), אימצו עד מהרה את הטכנולוגיה החדשה וסללו את הדרך לאמניות רבות אחריהן.
האמנות הפמיניסטית חתרה למהפכה שתייצר נרטיב חדש, המכיר בתרומתן הייחודית והמרכזית של נשים לתרבות ומקנה להן שוויון זכויות. בהקשר זה ביקשו אמניות פמיניסטיות לשנות את יחסי הכוח בעולם האמנות, לכתוב מחדש את תולדות האמנות ולאתגר את הקאנון, שנשלט עד אז על ידי גברים. המטרה המאחדת הייתה קידום שוויון תוך ערעור על הנורמות המיושנות הקשורות למגדר הנשי, יצירת ייצוגים נשיים והצבעה על עובדת מחיקתן של נשים ושל הישגיהן בתחום האמנות ובהיסטוריה בכלל. כך יצרה האמנות הפמיניסטית עבור נשים הזדמנויות ומרחבים אמנותיים חדשים, שקודם לכן לא היו קיימים, וסללה את הדרך לאמנות האקטיביסטית של שנות ה-80.
תערוכת אושר מדומה IMAGE OF HAPPINESS מציגה עבודותיהן של עשרים אמניות מהארץ ומהעולם, עם דגש על אמנות פעולה ומיצגי וידאו. העבודות המוצגות עוסקות במורכבות עולמן של נשים בזיקה למרחבים תרבותיים ונפשיים שונים.
כבר מראשיתה של האמנות הפמיניסטית, שהתגלמה כרב-תחומית, פנו אמניות להשתמש בגופן כמדיום, כשפה וכאמצעי לבטא את זהותן האישית, המגדרית והמינית. התערוכה פורשת מבחר עבודות וידאו שעוסקת בגוף הנקלע למצבי קיצון, בניתוח פסיכו-סוציולוגי של מחוות נשיות ובהכנסת מיניות נשית וארוטיקה למצבים חברתיים שונים. גוף האישה משמש הן ככלי ביטוי אמנותי והן כחומר גלם המהווה בסיס ליצירה וגם ככלי להעלאת מודעות. העבודות מתמקדות בחוויה הנשית. זאת אמנות ביקורתית ולא רק אסתטית, אמנות המעוררת את הצופה להטיל ספק בנוף החברתי והפוליטי, וכך להשפיע ולחולל שינוי מתוך שאיפה לשוויון.
السعادة المزيفة
Videonale هي بينالي في مجال الفيديو، تجري مرة كل عامين في المساحات العامة في المساحة الحضرية. يسعى المعرض إلى ربط الجمهور العام بفن الفيديو في المساحات البديلة وتعزيز العرض للوسيط من خلال إنشاء معرض فني دولي معاصر في مدينة تشجع التبادلات الثقافية، عبور الحدود وإنشاء مساحة للنقاش حول المشكلات الاجتماعية الطارئة. يجلب المعرض الفن إلى الحياة اليومية لجماهير متنوعة، للمصالح والمتاجر، والمؤسسات التعليمية وغيرها، ويضع خريطة للتجول في المدينة. المعرض يعطي منصة بديلة تركز على المكان من خلال الفن الذي يتوجه للجمهور، يمد الجسور بين الناس، ويخرج من جدران المتحف ويحول المدينة بأكملها إلى متحف.
منذ أوائل الستينيات، بعد اختراع سوني لأول كاميرا فيديو متنقلة، والتي مكنت من التصوير الفوتوغرافي في كل مكان وفي أي وقت، أصبح فن الفيديو وسيطًا مستقلًا، اكتسب شعبية متزايدة. في أواخر الستينيات وأوائل السبعينيات، تم تبنيه من قبل الفنانين كوسيلة بديلة وأصبح أداة للتعبير تسمح بحوار مباشر بين المشاهد والأعمال الفنية من منظور أنثوي. سعى الفن النسوي، الذي نما في ذلك الوقت في الموجة الثانية للحركة النسوية ونضال حركة الحقوق المدنية، إلى تحدي إلى تحدي هيمنة الذكور ودراسة حياة المرأة ومكانتها وواقعها الاجتماعي بطرق جديدة. سمح انتشار كاميرا الفيديو وتنقلها وفوريتها إلى قيام العديد من الفنانات بتجربة هذه الوسيلة التي تحررت من قانون الذكور الفني. رائدات هذا المجال كفالي اكسبورت (Valie Export) وغوان غوناس (Joan Jonas)، تبنوا هذه التكنولوجيا الجديدة ومهدوا الطريق للعديد من الفنانات من بعدهن.
سعى الفن النسوي إلى إحداث ثورة تخلق سرداً جديداً، يعترف بالمساهمة الفريدة والمركزية للنساء للثقافة ويمنحهن حقوقًا متساوية. في هذا السياق، طالب الفنانات النسويات إلى تغيير علاقات القوة في عالم الفن، وإعادة كتابة تاريخ الفن وتحدي القواعد، التي كان يسيطر عليه الرجال. كان الهدف الموحد تعزيز المساواة وتقويض المعايير القديمة التي تتعلق بالجندر، وخلق تمثيلات نسوية والاشارة الى حقيقة محو النساء وإنجازاتهن في مجال الفن والتاريخ بشكل عام. هكذا خلق الفن النسوي للنساء فرص ومساحات فنية جديدة، لم تكن موجودة، ومهدت الطريق للفن الناشط في الثمانينيات.
يعرض الـ Videonale الأول السعادة المزيفة ، أعمال فنانات من إسرائيل والعالم، يتعاملن مع الفيديو مع التركيز على الفعاليات وعروض الفيديو. الأعمال المعروضة تسلط الضوء على تعقيدات عالم النساء فيما يتعلق بالمساحات الثقافية والنفسية المختلفة. منذ بداية الفن النسوي، متعدد التخصصات، توجهن الفنانات إلى استخدام أجسادهن كوسيط ولغة وكوسيلة للتعبير عن هويتهن الشخصية والجنسية والجندرية. يقدم المعرض أعمال فيديو مختارة لفنانات تدور أعمالهن حول موضوع الجسد المدفوع الى حالات متطرفة، والتحليل النفسي الاجتماعي للإيماءات الأنثوية، وإدخال النشاط الجنسي النسوي والشبقية الى مواقف اجتماعية مختلفة. أجسادهن تخدمهم كتعبير فني وكمادة خام، تشكل اساس للإبداع وفي نفس الوقت - أداة لزيادة الوعي. تركز الأعمال على التجربة الأنثوية، في فن ليس جماليًا فحسب، بل نقديًا أيضًا، يلهم المشاهد التشكيك في المشهد الاجتماعي والسياسي، وبالتالي التأثير وإحداث التغيير من منطلق التطلع إلى المساواة.